מהטמה גנדי, העולם היהודי, השואה והציונות

October 2026

Mahatma Gandhi, 1931 archival portrait
Mahatma Gandhi, archival photograph (1931), Wikimedia Commons

מהטמה גנדי נודע כמנהיג המאבק לעצמאות הודו וכמי שדגל בהתנגדות לא אלימה. היחס שלו ליהודים ולציונות היה מורכב: הוא קיים קשרי ידידות עמוקים עם יהודים בדרום אפריקה, גינה את רדיפת יהודי גרמניה הנאצית, אך הסתייג מהקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל באמצעות השלטון הבריטי. הצעותיו ליהודים תחת המשטר הנאצי מעוררות מחלוקת היסטורית ומוסרית עד היום.

בדרום אפריקה פעל גנדי יחד עם האדריכל היהודי הרמן קלנבך, שנולד בפרוסיה המזרחית. קלנבך היה מחבריו הקרובים ביותר, וסייע בהקמת חוות טולסטוי בשנת 1910, שבה התגוררו משפחות של משתתפים במאבק נגד חוקים מפלים. גם העיתונאי והמשפטן היהודי הנרי פולאק והמזכירה סוניה שלזין השתתפו בעבודת התנועה. קשרים אלה מעידים על שיתוף פעולה ממשי ועל אמון אישי, אך אין להסיק מהם שגנדי קיבל את השקפת התנועה הציונית.

בנובמבר 1938, זמן קצר לאחר הפוגרומים בגרמניה ובאוסטריה, פרסם גנדי בעיתונו הריג'אן מאמר בשם 'היהודים'. הוא הביע הזדהות עם סבלם, התנגד לאפליה ולהשפלה והשווה בין האנטישמיות הנוצרית לבין היחס לקבוצות המוחלשות בחברה ההודית. לדבריו, ליהודי שנולד בגרמניה זכות לראות בה את מולדתו ולסרב לגירוש ממנה.

עם זאת המליץ גנדי על התנגדות לא אלימה גם לנוכח האלימות הנאצית. לשיטתו, עמידה בלתי אלימה מול הרודן עשויה לחשוף את חוסר הצדק של הרדיפה. מבקריו היהודים השיבו שמשטר המבקש להשמיד אוכלוסייה שלמה אינו דומה לשלטון קולוניאלי הרגיש ללחץ פוליטי וציבורי. היהודים לא נהנו מתנאים שיאפשרו מאבק המוני גלוי, והנאצים יכלו לרצוח גם מי שלא הפעיל כל אלימות.

השואה הייתה רצח העם שביצעו גרמניה הנאצית ומשתפי הפעולה שלה, ובמהלכה נרצחו כשישה מיליון יהודים. מאמרו של גנדי נכתב בטרם התפתח מנגנון ההשמדה במלואו, אך גם התבטאויות מאוחרות יותר שלו עוררו ביקורת קשה. חשוב להבחין בין התנגדותו הכנה לאנטישמיות לבין ההערכה השגויה האפשרית שלו באשר ליכולתה של התנגדות לא אלימה לעצור רצח עם.

בנושא ארץ ישראל הכיר גנדי בקשר ההיסטורי והדתי של העם היהודי לארץ, אך התנגד לכפיית הסדר מדיני בחסות האימפריה הבריטית בניגוד לרצון האוכלוסייה הערבית. הוא האמין שעל היהודים לקבל ביטחון ושוויון זכויות בארצות שבהן נולדו. אנשי התנועה הציונית טענו מנגד כי דווקא ההיסטוריה של גירוש ורדיפה מעידה שאין להסתפק בהבטחות אלה, וכי נדרשת הגדרה עצמית יהודית.

קלנבך נעשה ציוני והגיע אל גנדי בשנת 1937 כדי לדון בעתידה של ארץ ישראל. גם העיתונאי היהודי אברהם א' שוחט ניסה להסביר לו מדוע ההיסטוריה של יהודי אירופה שונה מהמאבק ההודי. חילופי הדברים מדגישים שהמחלוקת התנהלה לעיתים בין אנשים שהעריכו וכיבדו זה את זה.

באחד בספטמבר 1939, היום שבו פלשה גרמניה לפולין, כתב גנדי ברכה לשנה היהודית החדשה ובה איחל שלום. המסמך שמור בספרייה הלאומית של ישראל. ביולי 1939 אף פנה במכתב להיטלר בניסיון למנוע מלחמה. סגנון הפנייה משקף את אמונתו הגדולה בשכנוע מוסרי, אך אינו משנה את העובדה שגינה את רדיפת היהודים.

מורשתו ביחס לעולם היהודי איננה חד ממדית. אפשר להעריך את מאבקו בגזענות ואת החברויות שקיים עם פעילים יהודים, ובו בזמן לבחון באופן ביקורתי את עמדותיו לגבי הציונות ואת הצעתו להתנגדות לא אלימה לנאצים. יש להקפיד על התאריכים ועל ההקשר ההיסטורי של כל ציטוט, ולא להציג אמירות משנת 1938 כאילו נכתבו לאחר שנודע מלוא היקף השואה.

הדיון מעלה שאלות שנשארו רלוונטיות: האם אי אלימות יכולה להגן על מיעוט מול משטר המבקש להשמידו; כיצד מאזנים בין זכותו של עם להגדרה עצמית לבין זכויות האוכלוסייה האחרת; והאם חברות אישית יכולה להתקיים לצד מחלוקת פוליטית עמוקה. סיפורו של גנדי והעולם היהודי מלמד שאין תשובה פשוטה לשאלות אלה.

כדי להבין את המחלוקת יש להתייחס גם למגוון הקהילות היהודיות בהודו. בני ישראל, יהודי קוצ'ין והמשפחות שמוצאן בבגדאד התקיימו בהודו במסגרות חברתיות ודתיות שונות. הן לא היו זהות ליהדות אירופה, והניסיון ההיסטורי שלהן מלמד עד כמה מסוכן להתייחס לכל היהודים כאל קבוצה בעלת סיפור אחד בלבד. גנדי הכיר חלק מן המורכבות הזאת באמצעות קשריו בדרום אפריקה, אך דיוניו הפומביים בציונות לא תמיד שיקפו אותה במלואה.

לדיון על אי אלימות יש גם ממד מעשי. תנועה אזרחית יכולה להשתמש בשביתות, בחרמות ובהפרת חוקים כאשר יש לה יכולת להתארגן, להעביר מסרים ולגייס תמיכה. היהודים בגרמניה הנאצית איבדו במהירות את זכויות האזרח שלהם, את היכולת להתארגן בחופשיות ואת ההגנה המשפטית. מדיניות הנאצים נועדה לבודד את היהודים ולשלול מהם אפשרויות פעולה. לכן השוואה ישירה בין ההתנגדות בהודו לבין מצבם של יהודים תחת שלטון טרור חייבת להיות זהירה ביותר.

גם התגובה הציונית לא הייתה אחידה. היו ציונים שהדגישו את הצורך בעלייה, בהצלה ובהקמת מוסדות לאומיים; אחרים חיפשו דרכים לשיתוף פעולה עם תושבי הארץ הערבים או דנו באפשרויות של הסדר מדיני אחר. לכן ביקורת על ציונות אינה מספיקה כדי לתאר את כל עמדותיו של גנדי כלפי היהודים, כשם שהערכה לחבריו היהודים אינה מוכיחה שהסכים לתביעותיהם המדיניות. הדיון כולל שאלות היסטוריות, מוסריות ומשפטיות שונות.

חשוב לזכור שהידיעות שעמדו לרשות אנשים בשנת 1938 לא היו זהות לידיעות של סוף המלחמה. בשנת 1938 כבר היו רדיפה קשה, אלימות שלטונית ושלילת זכויות, אולם תוכנית ההשמדה ההמונית של השנים הבאות טרם התגלתה במלוא היקפה. הערכה היסטורית צריכה לבחון כל אמירה במועד שבו נאמרה וגם לשאול כיצד הגיב הדובר כאשר הגיעו עובדות חדשות. גישה כזאת מאפשרת ביקורת רצינית בלי לייחס לאנשים ידיעה שלא הייתה להם בזמן אמת.

הסיפור גם מלמד על חשיבותם של מסמכים אישיים. מכתבים בין גנדי לחבריו, דיווחי עיתונות ופריטים באוספי הספרייה הלאומית יכולים להציג ניואנסים שאינם נראים בציטוט קצר. ברכת השנה החדשה מ-1939 אינה מבטלת את המחלוקת על ציונות, אך היא עדות לקשר אנושי ולהבעת תקווה. מכתב להיטלר אינו מוכיח תמיכה בו, אך הוא מעורר שאלה על גבולות הפנייה המוסרית לדיקטטור. רק קריאה משולבת של המקורות מאפשרת להבין את המורכבות.

מנקודת מבט יהודית מודרנית, זיכרון השואה מחייב התייחסות רצינית לאחריות המדינה להגנה על אזרחיה וליכולת של קהילה מאוימת להציל את אנשיה. הגותו של גנדי מציעה שפה מוסרית חשובה של כבוד אנושי ושל התנגדות לאפליה. אולם במצבים מסוימים יש להבחין בין אידיאל מוסרי לבין כלים מעשיים להצלת חיים. ההבחנה הזאת עומדת בלב הוויכוח ההיסטורי בין גנדי לבין בני שיחו היהודים.

מקורות לקריאה נוספת