שי ג׳יי די כהן: זהות יהודית, העת העתיקה וקריאת מקורות

עודכן ב־1 בנובמבר 2026

היסטוריון של גבולות וזהות

שי ג׳יי די כהן הוא חוקר של יהדות העת העתיקה, הספרות הרבנית והיחסים בין יהודים לסביבתם. עבודתו מוכרת במיוחד בזכות שאלות על השתייכות: מה הפך אדם ליהודי בעיני עצמו ובעיני אחרים, כיצד אפשר היה להצטרף לקבוצה, ואיך השתנו הגבולות בין מוצא, מנהג וקהילה. השאלות נשמעות עכשוויות, אבל כהן בוחן אותן באמצעות מקורות עתיקים. חשיבותה של הגישה נמצאת גם בסירוב להניח שמונחים המוכרים לנו נשאו תמיד אותה משמעות בכל תקופה.

הדיון אינו מצטמצם לחיפוש הגדרה אחת שתתאים לכל מסמך. חוק, סיפור, כתובת ואופן דיבור של מחבר מסוים יכולים להציג היבטים שונים של זהות. אדם יכול להיות מוכר בקבוצה דרך משפחתו, אורח חייו או קשריו, בעוד טקסט משפטי מתעניין בשאלה אחרת. כדי להבין את התמונה צריך לדעת מי מדבר, למי ולאיזו מטרה. זו מלאכה היסטורית המחברת ידע בשפות ובספרות עם תשומת לב לחיים החברתיים שמאחורי המילים.

השכלה תורנית ומחקר אקדמי

כהן קיבל דוקטורט בהיסטוריה עתיקה מאוניברסיטת קולומביה בשנת 1975. הוא הוסמך לרבנות בבית המדרש לרבנים באמריקה, המוכר כמרכז של היהדות הקונסרבטיבית או המסורתית, והחל שם גם את דרכו האקדמית. השילוב בין לימוד מסורתי למחקר היסטורי מסייע לו לעסוק בטקסטים שהם גם מקורות דתיים חיים וגם יצירות שנוצרו בנסיבות מסוימות. אין פירוש הדבר ששתי דרכי הקריאה זהות במטרותיהן או תמיד מגיעות לאותן שאלות.

לימוד דתי עשוי לבקש הכרעה, משמעות או קשר למסורת, בעוד מחקר היסטורי שואל כיצד התגבש הטקסט ומה אפשר להסיק ממנו על תקופתו. הן יכולות להעשיר זו את זו בלי למחוק את ההבדל. הידיעה שמקור חשוב לקהילה אינה פוטרת את החוקר מבדיקת נוסח והקשר; השימוש בכלים ביקורתיים אינו מחייב זלזול בחשיבות שהמקור נושא עבור לומדיו. המתח הזה מסביר חלק מן העניין הציבורי במחקרים העוסקים בתולדות היהדות.

קטע מכתב יד קאופמן של המשנה: עדות למסירת הטקסט, לא דיוקן החוקר.
קטע מכתב יד קאופמן של המשנה: עדות למסירת הטקסט, לא דיוקן החוקר.The Education Center of the National Library of Israel · CC BY-SA 3.0מקור התצלום ופרטי הרישיון

מבראון להרווארד ולאמריטוּת

לאחר שנות הוראה בבית המדרש לרבנים עבד כהן באוניברסיטת בראון, ובהמשך הגיע להרווארד בשנת 2001. הוא כיהן בקתדרה על שם נתן ליטאואר לספרות עברית ולפילוסופיה. לפי הודעת המרכז ללימודי יהדות בהרווארד, פרישתו נכנסה לתוקף ב־1 ביולי 2025. דף הסגל הרשמי מציג אותו כפרופסור אמריטוס. לכן יש להבחין בין תיאור הקריירה לבין מצב המשרה כיום, ולא להעתיק בלשון הווה כל נוסח המופיע במבוא ישן לספר.

תפקיד אקדמי מוכר נותן מסגרת לעבודה, אך אינו מסביר לבדו את ערכה. את המחקר בוחנים דרך שאלותיו, המקורות שבהם הוא משתמש והדרך שבה הוא מנמק מסקנה. גם ספר שנעשה מקובל בהוראה יכול לעורר ויכוח, והוויכוח אינו מבטל את חשיבותו. הוא עשוי להראות שחוקרים מוצאים בו הצעה שאפשר לבדוק ולהמשיך לפתח. קריאה כזאת עדיפה על התייחסות לשם האוניברסיטה כאילו הוא חותמת שמכריעה כל סוגיה מראש.

מה מקורות אומרים על השתייכות

בספרו על ראשית הזהות היהודית בוחן כהן שאלות של מוצא, הצטרפות, נישואים וגבולות בין קבוצות. אחת הדוגמאות המציבות את הבעיה היא מעמדו של הורדוס. העניין אינו רק מהו הכינוי הנכון לאיש מסוים, אלא אילו תנאים נתפסו כחשובים להכרה בו. השאלות עשויות לקבל תשובות שונות אצל מחברים שונים. היסטוריון אינו חייב להעמיד פנים שהסתירה אינה קיימת; לעיתים דווקא היא מלמדת על מגוון תפיסות בתוך אותה חברה.

למילה המתורגמת כ״יהודי״ יכולים להיות הקשרים של קשר ליהודה, מוצא, אורח חיים או השתייכות. אין להסיק מכך שאי אפשר לתרגם דבר. התרגום מחייב להסביר היכן מונח מודרני עוזר והיכן הוא מסתיר הבדל. כשקוראים מקור יווני או לטיני, בחירת המילה העברית היא כבר חלק מן הפרשנות. מודעות לכך אינה מכשול בפני קריאה נגישה, אלא דרך לאפשר לקורא להבין על מה נשענת מסקנה ומה נשאר נתון לדיון.

הצטרפות וגיור בתוך שינוי היסטורי

שאלות על הצטרפות לקבוצה מופיעות במקורות מסוגים שונים. מחבר יכול לספר על אדם שאימץ מנהגים, טקסט אחר ינסח כלל משפטי, ומקור נוסף ידון במעמד המשפחה. אי אפשר להניח מראש שכל המקורות מתארים טקס אחיד וממוסד במתכונת המוכרת היום. בדיקה של תאריכים וסוגות מאפשרת לעקוב אחר התגבשותן של הבחנות. היא גם מזכירה שמוסד שנראה מובן מאליו בהווה עשוי להיות תוצאה של תהליך ולא נקודת המוצא שלו.

מחקר היסטורי כזה אינו פסק הלכה מעשי לקורא בן זמננו. השאלה מה נהג בתקופה מסוימת שונה מן השאלה כיצד מכריעה קהילה היום במקרה מסוים. אפשר ללמוד מן ההיסטוריה על עומק המסורת ועל ריבוי קולותיה, בלי להעביר כל מסקנה ישירות להחלטה עכשווית. ההבחנה משאירה מקום גם לרציפות וגם לשינוי. היא מונעת שימוש בכותרת של מאמר כדי לפתור במהירות עניין אישי שההקשר שלו שונה מזה שנחקר.

נורמה כתובה והתנהגות בפועל

טקסט נורמטיבי מציג מה ראוי או מחייב לדעת מחבריו. הוא אינו בהכרח צילום של התנהגות כל תושבי המקום. אם מקור אוסר מנהג מסוים, ייתכן שהוא מעיד על קיומו של המנהג, אבל אינו אומר באיזו תדירות נהגו בו. גם חריפות הניסוח אינה מדד פשוט להיקף התופעה. חוקר צריך לחפש עדויות נוספות ולשאול אם הוא קורא דיון תיאורטי, תגובה למקרה מסוים או ניסיון לעצב התנהגות עתידית.

זו הבחנה שימושית גם לקורא שאינו מתמחה בעת העתיקה. היא מלמדת להפריד בין הוראה, תיאור ושאיפה. חברה אינה נעשית אחידה רק מפני שיש לה ספר חוקים, ומחלוקת כתובה אינה אומרת שכל אדם הכיר אותה. כאשר מקורות מציגים תמונות שונות, אפשר לברר לאילו קבוצות ולנסיבות הם מתייחסים. לפעמים ההיסטוריה נעשית מדויקת יותר דווקא כאשר מוותרים על ניסיון למצוא משפט אחד שיתאר את כולם באותה מידה.

ספריית וידנר בהרווארד בסביבות 1915: הקשר מוסדי היסטורי, לפני תקופת עבודתו של כהן.
ספריית וידנר בהרווארד בסביבות 1915: הקשר מוסדי היסטורי, לפני תקופת עבודתו של כהן.Unknown authorUnknown author · Public domainמקור התצלום ופרטי הרישיון

מן המקבים אל המשנה

ספרו של כהן על התקופה מן המקבים עד המשנה משמש מבוא רחב לתולדות היהדות של שלהי ימי הבית השני ולאחריהם. הוא עוזר לקשור בין מאורעות מדיניים, קבוצות דתיות, ספרות ומוסדות. ההקשר הכרונולוגי חשוב: רעיונות אינם מתפתחים מחוץ לעולם של שלטון, עיר, משפחה ושפה. עם זאת, אירוע מדיני אינו מסביר לבדו כל שינוי מחשבתי. המבוא ההיסטורי מציע מסגרת שבה אפשר לראות כמה תהליכים ולשאול כיצד הם נפגשים.

ספר מבוא טוב אינו אמור להחליף את כל המקורות שהוא מציג. הוא נותן לקורא דרך להגיע אליהם ולהבין אילו שאלות אפשר לשאול. כאשר נתקלים בשם של קבוצה או במונח לא מוכר, כדאי לחזור אל ההקשר ולא להסתפק בהגדרה מילונית. אותה מילה יכולה לשמש חוקרים שונים בדגשים שונים. לימוד מסודר יכול לכן להתקדם בין פרק כללי, מקור קצר והערת שוליים, במקום לנסות לזכור רשימה של תוויות מנותקות.

משנה, מסירה והזמן שבטקסט

קריאת משנה כמקור היסטורי דורשת תשומת לב לאופן שבו היא מארגנת דעות, דוגמאות וסוגיות. מסורת עשויה להתייחס לזמן קודם, להיערך בזמן מאוחר יותר ולהיקרא מחדש בדור נוסף. שלושת הזמנים אינם חייבים לחפוף. זיהוי ההבדל ביניהם מאפשר להעריך מה אפשר ללמוד על התקופה המתוארת ומה שייך לעבודת העורכים. זו אינה טענה שכל זיכרון אינו אמין, אלא הזמנה לברר כיצד זיכרון ומסירה מקבלים צורה בתוך ספר.

גם מחלוקת בין חכמים אינה רק הפרעה בדרך לתשובה. היא יכולה להראות אילו הבחנות עניינו את הלומדים ואיזה סוג נימוק נחשב משכנע. ההיסטוריון עשוי להתעניין בשאלה הזאת גם כאשר הקורא ההלכתי מבקש הכרעה מעשית. שני הקוראים פוגשים את אותו טקסט מתוך מטרות שונות. ההכרה במטרות מאפשרת שיחה טובה יותר, מפני שאין צורך להאשים צד אחד בכך שאינו עונה על שאלה שהוא כלל לא התכוון להעמיד במרכז.

מגדר, ברית וסימנים של שייכות

בספר העוסק במילה, במגדר ובברית, כהן שואל על הקשר בין סימן גופני לבין השתייכות לקהילה שבה חברות גם נשים שאינן נושאות אותו. זו דרך לבחון הנחות שעלולות להיראות טבעיות כאשר קוראים מקורות העוסקים בעיקר בגברים. השאלה אינה מוגבלת לטקס: היא נוגעת לאופן שבו מחברים תיארו ברית, גוף והבדל. הבחירה לבחון גם את מה שאינו מופיע במפורש בטקסט מאפשרת להבחין במבנה מחשבתי ולא רק ברשימת הוראות.

דיון כזה מחייב זהירות בהכללה. אין להסיק ממשפט של מחבר אחד שכל הנשים או כל הגברים חוו את זהותם באותו אופן. יש פער בין האופן שבו קבוצה מיוצגת בספרות לבין הקולות של חבריה בחיי היום יום. כאשר אין לנו תיעוד מספיק, ההכרה בחסר היא חלק מן העבודה. היא מונעת השלמת סיפור נוח מדי ומעודדת חיפוש אחר מקורות נוספים, בלי להציג השערה כעובדה רק מפני שהיא מתאימה לשאלה מעניינת.

איך לקרוא מחקר באופן עצמאי

אפשר להתחיל במחקר של כהן משאלה אחת: מה מבקש הפרק להוכיח, איזה מקור עיקרי הוא קורא ואילו חלופות הוא בוחן? לאחר מכן כדאי לפתוח את המקור עצמו, ככל שהוא נגיש, ולבדוק מה נוסף באמצעות ההסבר ההיסטורי. אין צורך להסכים עם כל מסקנה כדי ללמוד מן המהלך. דווקא זיהוי של נקודה שמעוררת ספק יכול להוביל לקריאה נוספת ולהשוואה עם חוקר אחר, במקום להסתפק בציטוט קצר שנשלף מן ההקשר.

גם תאריך המהדורה חשוב. ספרים מתעדכנים, דיונים מקבלים תגובות וממצאים עשויים לשנות את מפת השאלות. רשימה ביבליוגרפית מאפשרת לקורא לדעת איזו גרסה נמצאת מולו ואיך להמשיך. מקורות מוסדיים מסייעים בבירור תפקידים ותאריכים, ואילו הספרים והמאמרים עצמם הם המקום לבחון טיעון. ההפרדה בין ביוגרפיה, הצגת ספר וקריאה ביקורתית מעניקה לקורא יותר עצמאות מאשר תיאור של חוקר רק באמצעות רשימת תארים ומילות שבח.

תרומה לשיחה על עבר יהודי מגוון

חשיבותו של כהן נעוצה בין היתר ביכולת להפוך שאלות שנראות מוכרות לבעיות היסטוריות שאפשר לחקור. ״זהות״, ״דת״ ו״קהילה״ אינן תמיד יחידות קבועות שנשארות בלי שינוי במשך אלפי שנים. הן מתקיימות דרך אנשים, מילים ומוסדות. בחינתן בהקשר אינה מבטלת קשר לעבר, אלא מסבירה מה נדרש כדי להבין אותו. דווקא הכרה בשונות מאפשרת לראות כיצד נוצרו רצפים, ולא להניח מראש שכל דמיון מעיד על זהות מלאה.

הקורא העברי יכול לפגוש בעבודה הזאת מפה של שאלות על מקורות שהוא מכיר מן הלימוד והתרבות. המפה אינה מחייבת תשובה אחת לכל מצב בהווה, אבל היא מעניקה כלים לשאול בצורה מדויקת יותר. מן המשנה ועד השאלה מי נחשב שייך, מחקר כזה מזכיר שהעבר היה מאוכלס באנשים בעלי נסיבות ועמדות שונות. למידה שלהם אינה נעשית ענייה יותר בגלל המורכבות; היא מקבלת עומק כאשר אפשר להקשיב להבדלים ולבדוק בסבלנות על מה נשען כל סיפור.

מקורות וקריאה נוספת