יהודים בהוליווד: מהגרים, אולפני הקולנוע ומאה שנות יצירה
סיפורם של היהודים בהוליווד הוא פרק בהיסטוריה של ההגירה לארצות הברית ושל התפתחות הקולנוע. בראשית המאה העשרים מילאו יזמים יהודים ובני משפחות של מהגרים תפקיד מרכזי בהקמת אולפנים גדולים. בדורות הבאים השתתפו יוצרים, במאים, שחקניות, תסריטאים, מלחינים ואנשי מקצוע בתחומים רבים. תרומתם ההיסטורית מוכרת ומתועדת, אך אין לערבב בינה לבין הטענה האנטישמית הכוזבת שקבוצה דתית או אתנית שולטת בתעשיית הקולנוע כולה.
הזדמנויות חדשות למהגרים
בסביבות שנת 1900 היה עסק הקולנוע ענף צעיר, שנחשב לעיתים לבידור עממי ולא לתחום יוקרתי. בתי קולנוע קטנים, הפצת סרטים והפקתם הציעו אפשרויות למהגרים שלא תמיד הצליחו להשתלב במקצועות המבוססים. חלק ממקימי האולפנים עסקו בעבר במסחר בבגדים, בפרוות או בכרטיסים למופעים. הניסיון הזה סייע להם להבין קהל, לגייס הון ולארגן עסק חדש.
רבים מן החלוצים הגיעו ממשפחות יהודיות במרכז אירופה ובמזרחה, או היו ילדים למשפחות מהגרים בארצות הברית. הם ביקשו להתפרנס, להתקדם ולהשתלב בחברה האמריקאית. מזג האוויר בקליפורניה, שטחים זמינים לצילום והתפתחויות טכנולוגיות תרמו לצמיחת התעשייה. הוליווד נוצרה ממכלול של תנאים היסטוריים וכלכליים, לא מתוכנית סודית של בני קבוצה אחת.
מייסדי האולפנים הגדולים
קרל למלה היה ממקימי יוניברסל, אדולף צוקור בנה את החברה שהתפתחה לפרמאונט, האחים וורנר ייסדו את וורנר ברדרס, וויליאם פוקס הקים את פוקס פילם. מרקוס לואו ולואי ב׳ מאייר היו דמויות חשובות בהתפתחות MGM, והארי כהן היה מנהל מרכזי בקולומביה. לכל אחד הייתה ביוגרפיה שונה, ולחברות היו שינויים רבים בבעלות ובניהול במשך השנים.
מערכת האולפנים הקלאסית שילבה הפקה, הפצה, חוזים ארוכי טווח עם כוכבים ולעיתים גם רשתות בתי קולנוע. היא אפשרה יצירה בהיקף גדול, אך גם ריכוז כוח ותנאי עבודה קשים. היסטוריה מדויקת צריכה לתאר את ההישגים האמנותיים ואת המאבקים של העובדים והיוצרים גם יחד.
הקולנוע המדבר וזהות יהודית
הסרט הזמר מג׳אז משנת 1927, שהופץ בידי וורנר ברדרס, נחשב לאבן דרך במעבר לקולנוע עם קול מסונכרן. גיבורו הוא בנו של חזן בית כנסת המבקש להופיע על במה. הסיפור מעורר שאלות של מסורת משפחתית, התבוללות ושייכות לחברה האמריקאית. לצד זאת מופיעים בו קטעי בלקפייס, מסורת בידור גזענית המחייבת הסבר ביקורתי.
לא כל בעל אולפן יהודי ביקש להפיק סיפורים יהודיים. רבים ראו עצמם בראש ובראשונה אנשי עסקים אמריקאים שרצו להגיע לקהל רחב. בחברה שבה שררה אנטישמיות היו מי ששינו את שמותיהם או נמנעו מלהדגיש את מוצאם. המתח שבין השתייכות למסורת לבין הרצון להתקבל בחברה היה חלק מהחוויה של התקופה.
הנאציזם, הפליטים וזיכרון השואה
עליית הנאציזם הציבה בפני תעשיית הסרטים האמריקאית שאלות מוסריות ומסחריות. השווקים באירופה היו חשובים, אך רדיפות היהודים וההתנגדות לדיקטטורה עוררו ויכוח ציבורי. יוצרים אחדים תמכו במאבק בפשיזם או סייעו לפליטים. קרל למלה פעל באופן אישי כדי לעזור ליהודים מגרמניה להיכנס לארצות הברית. מעשיו ממחישים את הקשר בין הצלחה כלכלית לאחריות אנושית.
לאחר השואה עסקו סרטים ותעודות בקורבנות, בניצולים, באנטישמיות ובזיכרון ההיסטורי. עם זאת, יוצרים יהודים פעלו במקביל בקומדיה, במוזיקה, בדרמה ובקולנוע העצמאי. מעולם לא הייתה נקודת מבט יהודית אחת, ואי אפשר לדבר על קולנוע יהודי כאילו היה זרם אחיד.
יוצרים מאוחרים והצורך להבחין בין עובדה למיתוס
בילי ויילדר השפיע על הקומדיה ועל הפילם נואר, מל ברוקס השתמש בסאטירה כדי לבקר קנאות ודעות קדומות, וסטיבן ספילברג הביא את סיפור השואה לקהל עולמי באמצעות רשימת שינדלר. ברברה סטרייסנד בלטה כזמרת, שחקנית ובמאית. לצד השמות המוכרים עבדו תסריטאים, עורכים, מלחינים ואנשי צוות רבים שפועלם נותר פחות ידוע.
האמירה שלפיה ״היהודים שולטים בהוליווד״ היא מיתוס אנטישמי. המחקר ההיסטורי מצביע על תמונה מורכבת יותר: יזמים יהודים מסוימים הקימו חברות חשובות, לצד אלפי עובדים ובעלי מקצוע מרקעים שונים. תערוכת Hollywoodland במוזיאון האקדמיה לקולנוע מתארת את תולדות המייסדים כחלק מההיסטוריה של ההגירה והחברה בארצות הברית. כך אפשר להכיר בתרומה אמיתית בלי להטיל על ציבור שלם זהות או כוונה משותפת.