ועידת מדריד: 35 שנה לפתיחת תהליך השלום ב־30 באוקטובר 1991
30 October 2026
היום לפני 35 שנה
ב־30 באוקטובר 1991 נפתחה במדריד ועידה בינלאומית שנועדה ליצור מסגרת חדשה למשא ומתן בין ישראל, מדינות ערב ונציגים פלסטינים. ספרד אירחה את הכינוס בהובלת ראש הממשלה פליפה גונסאלס, ואילו ארצות הברית וברית המועצות שימשו נותנות חסות משותפות. הנשיא האמריקאי ג׳ורג׳ הרברט ווקר בוש והנשיא הסובייטי מיכאיל גורבצ׳וב השתתפו בפתיחה. עצם שיתוף הפעולה בין שתי המעצמות, שנים מעטות אחרי סיום המלחמה הקרה, היה חלק מחשיבותו של האירוע. הוועידה לא חתמה על הסכם שלום ולא פתרה את שאלת הגבולות או את הסכסוך הישראלי־פלסטיני, אך היא פתחה ערוץ דיפלומטי שבו נציגים יריבים יכלו להיפגש פנים אל פנים.

הדרך לכינוס
לאחר מלחמת המפרץ הראשונה השתנו יחסי הכוחות באזור. מזכיר המדינה האמריקאי ג׳יימס בייקר השקיע חודשים בהכנת המסגרת המדינית ובגיבוש הזמנות למשתתפים. ישראל דרשה שיחות ישירות וערובות ביטחוניות, ואילו הנציגים הערבים והפלסטינים ביקשו לקדם סוגיות של שטחים, הכרה הדדית והגדרה עצמית. החלטות מועצת הביטחון 242 ו־338 היו חלק מן הבסיס הדיפלומטי שהוצג למשתתפים, אך כל צד פירש את הדרך ליישומן אחרת. ראש הממשלה יצחק שמיר הנהיג את המשלחת הישראלית. סוריה, לבנון ומצרים שלחו משלחות משלהן, וירדנים ופלסטינים השתתפו במסגרת משלחת משותפת. הרופא והמנהיג הפלסטיני חיידר עבד א־שאפי היה מן הדוברים הבולטים של הצד הפלסטיני.
משא ומתן מורכב
השאלה מי רשאי לייצג את הפלסטינים עוררה מחלוקות כבר בהכנות לוועידה. ישראל התנגדה להשתתפות רשמית של אש״ף, בעוד נציגים פלסטינים שנכחו במדריד שמרו על קשר פוליטי עם הנהגתו בתוניס. מארגני המפגש הציעו שני מסלולי משא ומתן: שיחות דו־צדדיות על נושאי הליבה ומסלול רב־צדדי לסוגיות אזוריות, כגון מים, איכות הסביבה, פליטים, כלכלה וביטחון. לא הייתה הסכמה מיידית לגבי גבולות, עצמאות פלסטינית או צעדי אמון. דווקא העובדה שהמשתתפים הסכימו למסגרת משותפת למרות חילוקי הדעות הפכה את האירוע לתחילתו של תהליך ולא לסיומו.
ממדריד לאוסלו ולירדן
הדיונים הישירים נמשכו מאוחר יותר בוושינגטון. במקביל נפתח ערוץ ישראלי־פלסטיני חשאי בנורווגיה, שהוביל להצהרת העקרונות של אוסלו בשנת 1993. בשנת 1994 חתמו ישראל וירדן על הסכם שלום. חשוב לדייק: הסכמי אוסלו לא נחתמו במדריד והערוץ הנורווגי היה שונה מן המשא ומתן הפומבי שהחל שם. גם ההסכם עם ירדן היה תוצאה של החלטות ונסיבות נוספות. עם זאת, ועידת מדריד הקלה על יצירת קשרים דיפלומטיים והפכה את עצם המשא ומתן הישיר לדבר אפשרי ומוכר. מסלולים אחרים, ובהם המשא ומתן עם סוריה, לא הניבו הסכם שלום.
מבט של 35 שנה
הזיכרון ההיסטורי של מדריד כולל הישגים ומגבלות כאחד. ההישג היה יצירת מסגרת שבה יריבים דיברו ישירות על נושאים שבעבר נראו חסומים. המגבלות היו עמוקות: אי־הסכמה על שטחים, ביטחון, הכרה והזכויות הפוליטיות של הפלסטינים נותרה בעינה. גם לאחר אוסלו נמשכו אלימות, משברים וחוסר אמון. לכן אין לתאר את ועידת מדריד כניצחון דיפלומטי מושלם או ככישלון חסר משמעות. ביום השנה ה־35 ראוי לחזור אל נאומי המשתתפים, אל המסמכים המקוריים ואל ההחלטות שהתקבלו לאחר מכן, ולהפריד בין תקוות של שנת 1991 לבין המציאות הפוליטית של שנת 2026.
המסמכים בני הזמן
לצד התמונות של נשיאים ומנהיגים קיימים גם מסמכים שמאפשרים לבדוק את פרטי הכינוס. אוסף האו״ם כולל את סדר הדוברים ואת נאומיהם מן הימים 30 באוקטובר עד 1 בנובמבר 1991. לפי הסדר המתועד, דברי הפתיחה של בוש וגורבצ׳וב התקיימו ב־30 באוקטובר, ואילו נאומו של יצחק שמיר נישא ב־31 באוקטובר. ההבחנה הזאת חשובה כשמתארים מה קרה בכל יום. מקורות דיפלומטיים מאוחרים, ובהם מחקרי קרן לשיתוף פעולה כלכלי ומכון PRIO, מנתחים כיצד התהליך התפתח לאחר טקס הפתיחה. בדיקה של המקורות השונים מסייעת להבין מדוע דיפלומטיה היא תהליך מתמשך ולא אירוע חד־פעמי.
Sources / מקורות / Quellen
- UN, opening speeches 1991
- Economic Cooperation Foundation, Madrid 1991
- PRIO, Madrid and Washington process
- George H. W. Bush, 18 October 1991
