מלחמת יום הכיפורים: ההפתעה, המחיר והדרך לדיפלומטיה

ב־6 באוקטובר 1973 פתחו מצרים וסוריה במתקפה מתואמת על כוחות ישראל בסיני וברמת הגולן, שטחים שישראל כבשה ב־1967. המתקפה החלה ביום הכיפורים ובמהלך חודש רמדאן. לכן המלחמה מוכרת גם בשמות מלחמת אוקטובר ומלחמת רמדאן. השמות השונים משקפים זיכרונות לאומיים ודתיים שונים של אותם אירועים.

אי אפשר להבין את המלחמה בלי התוצאות הבלתי פתורות של 1967. מצרים ביקשה להשיב לידיה את סיני, וסוריה את רמת הגולן. ניסיונות מדיניים לא הביאו להסדר. ההערכות הישראליות לגבי הסבירות למלחמה ועיתויה התבררו כשגויות באופן מסוכן. בבחינת הכשל חשוב להבחין בין מידע שהיה זמין לפני המתקפה לבין ידיעות שהתבררו בדיעבד.

כוחות מצריים חצו את תעלת סואץ, וכוחות סוריים תקפו בחזית הגולן. לאחר פגיעות קשות בתחילת הלחימה גייסה ישראל מילואים ועברה למתקפות נגד; בהמשך חצו כוחות ישראליים לצד המערבי של התעלה. ארצות הברית סיפקה ציוד לישראל וברית המועצות למצרים ולסוריה. כך קיבלה המלחמה גם ממד של המלחמה הקרה. התיאור הצבאי אינו מחליף את סיפור ההרוגים, הפצועים, השבויים והמשפחות השכולות מכל הצדדים.

ב־22 באוקטובר קראה החלטה 338 של מועצת הביטחון להפסקת אש, ליישום החלטה 242 ולמשא ומתן. הקרבות לא פסקו מיד בכל מקום, ונדרשו צעדים בינלאומיים נוספים. חשוב להבחין בין הפסקת אש, הפרדת כוחות והסכם שלום: אלה שלבים שונים, ואין לראות בהם אירוע יחיד.

בישראל בדקה ועדת אגרנט את הערכות המודיעין ואת מוכנות הצבא. הוויכוח הציבורי עסק גם באחריות הדרג המדיני ובאמון בהנהגה. קריאת חומרי החקירה לצד עדויות אישיות מאפשרת להבחין בין ממצא מוסדי לחוויה של אדם. הזיכרון כולל גם את חייהם של מי ששבו מן הקרבות ואת כאבן המתמשך של המשפחות.

לאחר המלחמה התפתחו תהליכים מדיניים, אך השלום לא הגיע מיד ולא היה מובטח. הסכמי קמפ דייוויד מ־1978 קדמו לחוזה השלום בין מצרים לישראל, שנחתם ב־26 במרץ 1979. החוזה לא פתר את כל הסכסוכים באזור. לימוד המלחמה מזמין דיון גם בסכנות של הערכת מצב שגויה וגם ביכולת לעבור מעימות להסדר באמצעות משא ומתן.